אם הייתי צריך לבחור את הנושא השלישי בשכיחותו, שמועמדים מעלים במו"מ (כמובן לאחר השכר והרכב, שנמצאים במקומות הראשון והשני), ימי חופש יהיה הפרמטר המנצח. זאת למרות שעדיף למועמד לבקש דברים אחרים שכלכלית שוים יותר. לדוגמא: במסגרת מגבלות של מדיניות חברה, יש משמעות להקדמת המועד לדיון השכר הראשון, קידום בדרגה, שיפור שיעורי ההפרשות לתנאים סוציאלים, הגדלת ההפרשות לאופציות/מניות, מענק חתימה, בונוסים על עמידה ביעדים ועוד.
לכאורה אין בבקשת ימי-חופש, יתרון גדול מבחינת המועמד. זאת בגלל שבכל מקרה, העובדים בהייטק לא מנצלים את מכסת ימי-החופש לצורכי חופש (הרווקים עלולים לנסוע לטיול ארוך) ולכן בפועל תוספת ימי-החופש מתבטאת בתוספת זניחה של 1%-2% לשכר. הריטואל הקבוע אצל חלק משמעותי של המעסיקים, הוא שהם מציעים מספר נמוך של ימי-חופש בדרך-כלל 14-18, ואז לאחר שהמועמד מבקש, מעלים לאזור 16-22 ימי-חופש שמקובלים בחברות ההייטק. חברות פיתוח הרכיבים, נותנות בדרך-כלל הרבה ימי חופש למהנדסים מנוסים, זאת כחלק מהתחרות בניהן. ובכל-זאת התפתחה המחשבה אצל מועמדים, שנושא ימי-החופש זה מעין מדד להרגיש שהם נמצאים בחברה שדואגת/מפנקת/מעריכה…את העובדים. בקיצור, ימי-חופש עבור המועמד זה בעיקר נושא רגשי (שלא צריך לזלזל בו), הרבה יותר מנושא עם משמעות מעשית. למזלם של המעסיקים זה נושא שבו ניתן בסכום זניח לעשות את העובדים שמחים ובנוסף זה גם נוח שמקובל שלעובדים שונים יש מספר שונה של ימי חופש בחוזה. כך שהחלטה על ימי-חופש של עובד אחד, לא משליכה מיידית על עובדים אחרים בחברה. פורסם ב – 2012.